אודות


"מה מוביל את הבנות אליכם?" אני שואלת את תמר. הבנות מגיעות אלינו אחרי שברחו או סולקו מהבית ולא הצליחו להסתדר בצורה אחרת. זה פשוט מזעזע אותי לראות," תמר כמעט בוכה, "כי אני מדמיינת שכל אחת מהן היא אחותי הקטנה. יש לי אחת בגיל שלהן. ובזמן שהיא בשירות לאומי ומבלה עם חברות, אני מלווה כאן מישהי בגילה לפגישה עם העובדת סוציאלית. אלו דברים שנערות בגילן לא צריכות לעבור, בטח לא לבד."
הבנות, בגילאי 18-25 מקבלות כאן מיטה לישון בה, ארוחות, הכוונה בלימודים ובעבודה, ובעיקר- מה שהן הכי צריכות- חיבוק ואוזן קשבת. מקום שיכיל אותן. "הרבה פעמים קרה שמישהי הגיעה אלינו ורק ישנה ואכלה במשך שבועות, בקושי תקשרה עם הסביבה. באמת קשה להבין את זה עד שלא נתקלים, אבל המקום של בית הוא עצום בנפש, ו'להיות' נותן להן תחליף זמני לזה. משהו שיעזור להן לחזור לעמוד על הרגליים."

איך מחזירים בחורה לתפקוד אחרי טראומה וללא בית?   

בישראל חיים כיום לפחות 300,000 נערים ונערות המוכרים במשרד הרווחה כנוער בסיכון. ישנן כ400 עמותות שונות וארגונים המסייעים לבני נוער במצב הזה, ולצערנו הם עדיין לא מצליחים להגיע לכולם (ע"פ מחקר משרד הרווחה 2017). אך מה שמיוחד ב"להיות" אלו 2 דברים:
1- תחושת הביתיות, המעטפת החברתית וההעשרה לה זוכות הבנות. הרגישות המיוחדת והאינטימיות נוצרת בשל היחס האישי שמאפשר לכל אחת לקבל מה שהיא זקוקה לו. 
2- הליווי המלא עד החזרה לתפקוד רגיל ושיפור ניכר במצב. 
"אני מאמינה גדולה בכך שלא צריך לתת דגים, אלא ללמד לדוג", מספרת לנו בחיוך אסתר, המובילה והמייסדת של 'להיות'. "אנחנו נותנים לבנות כמה זמן שנדרש כדי לחזור לעצמן ולהשתקם, כשהמטרה היא תמיד לאפשר להן להשתלב במרקם החיים הרגיל. אני יכולה לספר לך על לא מעט בחורות שנכנסו לכאן כשהן בקושי סיימו בגרות, ויצאו מכאן אחרי שנה, שנה וחצי, כשהן כבר התקבלו למקצוע שרצו במכללה או באוניברסיטה," היא מספרת כמו אמא גאה. ויש על מה- אסתר ובעלה צבי עושים ימים כלילות כדי לשמור על המקום מתפקד ופורח.