"אני לא יכולה להגיד לבחורה 'אין לי מקום בשבילך'"


"לפעמים אני מקבלת טלפון באמצע הלילה ממספר לא מזוהה ממישהי שראתה אותנו באינטרנט, וגם אם אין מקום בדירה ברור לי שאני חייבת לעזור לה. כי מה תגידי לה- 'סליחה, אני מצטערת, תצטרכי להמשיך לישון ברחוב'? אין לי לב לעשות את זה.
אני רוצה להיות התחנה הראשונה לבנות, ולא האחרונה- כי אחר כך הרבה יותר קשה לשקם. אם מישהי מגיעה אלי אחרי שנתיים ברחוב או אחרי חצי שנה, זה לא אותו דבר. זה אומר המון על הזמן והמאמצים שיידרשו כדי לגרום לה לבטוח בעולם ולקחת אחריות שוב, בצורה חיובית. וזה פשוט חבל לי," היא מספרת בכאב. ב2017 הייתה אצלי מישהי שאני לא אשכח.

קראו לה נטע (שם בדוי) והיא הגיעה אלינו בגיל 19, אחרי שבגיל 17 ברחה מהבית, היא כבר לא סיימה י"ב ולא התקבלה לצבא או לשירות לאומי וגם לא היה מי שידחוף אותה לזה. במקום זה היא העבירה את גיל 18-19 בבתים של אחרים, שוטטה בכל הארץ במקומות הכי זוועתיים… היא הגיעה אלי אבודה לחלוטין. באמת לא ידעתי מאיפה להתחיל, וסידרנו לה טיפול אינטנסיבי. אחרי חצי שנה היא התחילה להתאושש ולהראות יותר חיוניות ורצון לחזור לשגרה. מצאנו לה עבודה בחנות בגדים בשכונה פה, ורצינו להמשיך את התהליך ולעזור לה לסיים את הבגרות- אבל כבר הסתיימה השנה שלה במקום. נאלצנו רק ללוות אותה מרחוק, וזה הרבה יותר קשה.
לעומת זאת נועה (שם בדוי) שהגיעה לכאן חודש אחרי שיצאה מהבית- לא הייתה צריכה כ"כ הרבה שיקום, ולאחר 3 חודשים עזבה את המקום אחרי שהשיגה עבודה שאפשרה לה לעבור לעיר אחרת במרכז."
"אני לא יכולה להגיד לבחורה 'אין לי מקום בשבילך'"