"מה מוביל את הבנות אליכם?" אני שואלת את תמר. הבנות מגיעות אלינו אחרי שברחו או סולקו מהבית ולא הצליחו להסתדר בצורה אחרת. "זה פשוט מזעזע אותי לראות," תמר כמעט בוכה, "כי אני מדמיינת שכל אחת מהן היא אחותי הקטנה. יש לי אחת בגיל שלהן. ובזמן שהיא בשירות לאומי ומבלה עם חברות, אני מלווה כאן מישהי בגילה לפגישה עם העובדת סוציאלית. אלו דברים שנערות בגילן לא צריכות לעבור, בטח לא לבד."
הבנות, בגילאי 18-25 מקבלות כאן מיטה לישון בה, ארוחות, הכוונה בלימודים ובעבודה, ובעיקר- מה שהן הכי צריכות- חיבוק ואוזן קשבת. מקום שיכיל אותן. "הרבה פעמים קרה שמישהי הגיעה אלינו ורק ישנה ואכלה במשך שבועות, בקושי תקשרה עם הסביבה. באמת קשה להבין את זה עד שלא נתקלים, אבל המקום של בית הוא עצום בנפש, ו'להיות' נותן להן תחליף זמני לזה. משהו שיעזור להן לחזור לעמוד על הרגליים.
